צ'יקו מזדהה בשמו ומיד אומר: "גם אני לא רואה טוב..." אני נותנת לו למשש אותו. הוא מחייך ומרוצה לפגוש את החבר שלו, היחיד שמורשה להיכנס לחדר הבידוד של השתלת מח עצם. אני מציעה לו להפעיל בובת כפפה והוא לוקח את הבובה, ממשש אותה ומדבר אליה, נותן לה קול. הוא אפילו קצת מחקה אותי... ונוצר דיאלוג מסוג אחר. הוא חי כשהוא מדבר וכמעט שאינו פנוי להקשיב. דיברנו על צבעים ועל מספרים ופתאום החל לספר ולשלוף ידע על מציאת דברים בתחתית כדור הארץ, בלַבָּה.. הוא דיבר על אבן אחלמה.. חשף המון ידע שלא אופייני לילד בגילו. 

תום כבר קולט שיש מולו ילד, הבובה צ'יקו, וזה נורא משמח אותו, הוא מאוד קשוב לצ'יקו... והוא ממשיך... וצ'יקו כמעט אינו מדבר. נוצר ערוץ תקשורת והוא פשוט זורם, מדבר עם צ'יקו ומקשיב, חי בערוץ הזה... חצי שעה שלמה כזו עם המון שמחה ואושר. ותום צוחק ושמח ונוגע בצ'יקו... וזה מרגש כי עד עכשיו לא הצליחו ליצור אִתו קשר. דקות לפני שניפרד אנו מסכמים שניפגש בשבוע הבא... וברגע שאמרתי שתיכף ניפרד תום כאילו כבה, פניו איבדו את הבעת השמחה והחיות שהייתה בהן. הוא חוזר להיות אפאתי, כאילו נכבה בכפתור. הוא אומר: "החבר היחיד שלי הולך". הרגשתי עצובה כל כך, נקרע לי הלב. הוא פשוט התאבל וקמל אחרי שהיה אור כולו, רקד וקפץ על המיטה.

יצאתי מחדרו של תום. בחוץ עמדו האחות הראשית ומנהל המחלקה, נרגשים מאוד ממה שהיה. לא הבנתי איך ראו את מה שהתרחש בחדר, הרי הדלת הייתה סגורה. התברר שהם צפו בנו דרך החלון הקטן הקבוע בדלת. הבנתי שהתמוגגו מהטיפול בעזרת הבובה, במיוחד לאור העובדה שתום הוא חולה קשה ונדיר ובזמן האחרון הצוות מתקשה לתקשר אתו. מנהל המחלקה שואל מתי אגיע שוב ואני מסבירה שבעוד שבוע (עובדת יומיים רצופים בביה"ח). תגובתו קרובה לתדהמה וזעם – איך ייתכן שאגיע לתום רק בעוד שבוע??? הוא מסביר שזו הפעם הראשונה מזה זמן רב שראה את תום "חי" ומגיב בצורה כזו. הייתי חייבת להסביר: אני גרה ברקפת (כ-120 ק"מ ממקום עבודתי בבי"ח שניידר) ולכן אני עובדת יומיים רצופים וישנה בת"א, משאירה את ילדיי בצפון עם אביהם. שוב הייתי צריכה להתנצל למה אני לא נמצאת יותר בבית החולים... כל הזמן אני מתנצלת…(אני תמיד מתנצלת: שאני לא מספיק זמן במחלקה הצוות תמיד מבקש שאהיה יותר, שאני לא מספיקה להגיע לכל הילדים... שאני צריכה להפרד כי לעיתים הילדים מבקשים שהחבר שלהם ישאר איתם ...)

איך אצליח לדבר במעמד כזה? אין בּרֵרה... אני מתעשתת ומספרת על עבודתי כפיתום טיפולי במרכז שיקום לנכים. חשה בהתרגשות העצומה שמעוררת הבחירה שלי לרתום את כישרוני לתחום הטיפול וזאת משום שהרוב המוחלט של הפיתומים בעולם הם אומנים-מופיעים. בכנס אני מתוודעת לכישרונות הנפלאים של הפיתומים, הם "משליכים" כל כך יפה את קולותיהם, מפעילים בובות במיומנות וירטואוזית וכובשים את הקהל ואותי. 

כשאני מוקפת קולגות מכל העולם אני זוכה להכרה בכך שאני פיתום מקצוענית, וזוהי הפעם הראשונה שלא הרגשתי בודדה כפיתום. שיתפתי את הקהל בחלק מסיפורֵי הטיפול שלי וזכיתי לתגובות חמות. אנשים ניגשו אליי ואמרו לי "לא נשכח אותך לעולם..." הרגשתי שהעולם נפתח בפניי. שם, בלאס וגאס, הרגשתי שהבחירה לעבור לתחום הטיפול נכונה עבורי. התחושה הזו חיממה את לבּי והעניקה לי ביטחון.

לנסיעה הצטרף טל בן-זוגי וביחד גילינו את יפן, מנהגיה וייחודה… כאן אזכיר כי המפגש הראשון שלי עם יפן היה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. במסגרת לימודיי לתואר הראשון למדתי שלוש שנים תיאטרון יפני ואפילו משחק - למדתי את תיאטרון הנו, הקבוקי והבונרקו שהוא תיאטרון הבובות היפני. מעולם לא דמיינתי שהרקע שרכשתי בתחום התיאטרון יפני יסייע לי בהבנת התרבות היפנית ויפתח בפניי דלתות לטיפול בילדים בארץ זו.

בנוסף הוזמנתי להופיע בכנס הפיתומים היפני JVA שבראשו עומד טאקשי. לכנס הוזמנו פרפורמרים ענקים מארה"ב כמו מלורי לואיס, וחוץ ממני נכחו בו שלושה פיתומים כנראה יחידים בעולם העוסקים בטיפול. בטוקיו הרגשתי שאני במקומי הטבעי בין קולגות יחידים בעולם העוסקים בתחומי. 

גם בשנה שלאחר מכן הוזמנתי ליפן להרצות וללמד את חברי הארגון. הפרופ' הבינה עד כמה קשה להתנהל לבד ביפן, ולכן שלחה הזמנה זוגית ודאגה למימון מלא של הנסיעה עבורי ועבור חברתי קלייר, מטפלת ותיקה שהתלוותה אליי. בינתיים כבר נוצר בין הפרופ' לביני קשר קרוב, אפילו אישי, משהו שאינו מאפיין את התרבות היפנית. לאחר הכנס נסעתי עם הפרופ' לבי"ח גונמה שליד טוקיו ונפגשתי עם צוות המחלקה ההמטולוגית. איש לא ציפה שאטפל בילדים עם אוצר מילים של בערך שלוש מילים, מה גם שביפן לא מקובל לעבוד במהלך ביקור... אבל ילדים הם ילדים בכל מקום בעולם, ובמצבי חולי וכאב אני מכירה אותם מצוין. מיד כשפגשתי את הילדים החולים במחלקה הרגשתי שאני "בבית"- - - וזה בדיוק סוד קסמה של העבודה עם הבובה. הוצאתי את צ'יקו הבוב המחובר לעירוי עם צמיד של בי"ח והם מיד זיהו שהוא "משלהם". צ'יקו הביט על ילד כבן 11 בכיסא גלגלים שהיה שקוע בעולמו ולא תקשר עם הילדים ועם הצוות הרפואי. הוא התחיל לדבר אליו בג'יבריש - שפת הקשקוש האוניברסלית. לאט הרים הילד את ראשו לבדוק מי מדבר אליו בשפה לא מובנת, וכשראה את הבובה מדברת אליו חייך וענה לו באיטיות ביפנית. צ'יקו המשיך להסביר לילד בג'יבריש (מעורבת בצלילים יפניים שקלטתי) דברים שונים על מצבו. הילד היה משועשע מהבוב החולה שמדבר כביכול בעצמו, שגם לו מחוברת אינפוזיה כמו שלו וגם הוא לבוש בפיג'מה של בי"ח... כנראה, הסביר לאחות, שהבוב לא יודע לדבר טוב! מאותו רגע, הרופאים והאחיות שתחילה צפו בנו בספקנות מהצד ביקשו שאגיע לכל ילדי הכיתה (גם בישראל פועלות ברוב בתי החולים בארץ "כיתות" לילדים המאושפזים) ואח"כ התבקשתי להגיע גם לילדים המרותקים למיטות.

אחת הילדות, ילדה כבת 12 חולה בלוקמיה וחבושה בכובע, עקבה אחרי צ'יקו הבוב לכל מקום. היא בדקה את החיבור לאינפוזיה, את פניו המצולקים ואת הפיג'מה וצחקה במיוחד נוכח דיבורו מגוחך. לפתע החלה לתלוש את מעט שערותיו אחת אחת. אנשי הצוות ניגשו מיד להפסיק אותה, אולם סימנתי להם שזה בסדר ושלא יכעסו עליה. אחרי שתלשה לצ'יקו כחמש שערות מה"שורש", אספה אותן בידיה והחזירה לו אותן ליד. אח"כ הסברתי לפרופ' שכנראה היה קשה לילדה לראות שערות על ראש הבובה בזמן שלה אין שיער כלל. עוד הסברתי שזו אינה בובת תיאטרון ייצוגית אלא "בובת עבודה", והילדים מורשים להכות אותה או לתלוש לה שיער כשהם מרגישים כעוסים.

בביה"ח בטוקיו הסתבר לי שבובה המדברת ג'יבריש ודיבור מהבטן חוצים את מחסום השפה. הפרופ' הרה סיכמה את הביקור באמרה שהייתה מרוצה מאוד מההרצאות אבל אין ספק שלמדה והתרגשה מעבודתי בבית החולים מול הילדים.

מקורות ביבליוגרפיים

דסה-מסה, א., (2004). עבודה עם בובת פיתום כמאפשרת מתן ביטוי ל"אני האחר " והרחבת העצמי. תזת מ.א. שלוחת אוניברסיטת לזלי בישראל, נתניה.

Cohen, J. A., Mannarino, A. P., & Deblinger, E., (2006). Treating Trauma and Traumatic Grief in Children and Adolescents. New York: Guilford Press.

Figley, CH. (1995). (ed) Compassion fatigue. New York: Brunner/Mazel.

Foa, E. B., Keane, T. M., Friedman, J., & Cohen, J. A., (2008). Effective Treatment for PTSD: Practice Guidelines from the International Society for Traumatic Stress Studies. New York: Guilford.

Ogden, T., (1992). Projective Identification and Psychotherapeutic Technique. London: Karnac.

Regher, C., Hemsworth, D., Leslie, B., & Howe, P., (2004). Predictors of post-traumatic distress in child welfare workers: A linear structural equation model. Children and Youth Services Review, 24 (7), pp. 216-235.

Connor, S. (2000). Dumbstruck: A Cultural History Of Ventriloquism, New York, Oxford.